מתי בפעם האחרונה עצרתם לחשוב על המוכר במכולת השכונתית שאתם פוגשים כל בוקר? או על הקולגה ההיא שעבדתם איתה לפני חמש שנים ופתאום עשתה לכם לייק בסטורי? בסוציולוגיה קוראים להם "קשרים חלשים" (Weak Ties)- אלו המכרים הרחוקים, או האנשים שאנחנו פוגשים במקרה, או מי שניהלנו איתם שיחה קצרה של חמש דקות באירוע. הנטייה הטבעית שלנו היא להשקיע את כל האנרגיה בחברים הקרובים ובמשפחה (הקשרים החזקים שלנו) - ובצדק, הם נמצאים בלב החיים שלנו. אבל מחקרים מגלים דבר מדהים: בכל הנוגע לרעיונות יצירתיים

בשבוע האחרון נתקלתי בנתון שלא יצא לי מהראש. לפי סקר עדכני בארה״ב, רוב הציבור כבר לא רואה את ישראל באור חיובי. אבל מה שהכי תפס אותי זה הפער בין הדורות: ככל שהגיל יורד - כך גם האהדה לישראל. הדור המבוגר (55 ומעלה) עוד זוכר את הסיפור של השואה, הקמת המדינה, המאבק והצמיחה אבל הדור הצעיר? הוא גדל לתוך רשתות חברתיות, נרטיבים חלקיים, חינוך לא מספק בנושא ובעיקר בלי היכרות אמיתית - הם לא הכירו ניצולי שואה, לא פגשו ישראלים, ורובם המכריע לא היה בארץ מעולם. וזה בדיוק העניין. אנשים לא שונאי

החודש יצאתי עם בן זוגי לטייל בעמק יזרעאל היפהפה. העיניים נשטפו בירוקים אינסופיים, נשמנו אוויר נקי, ואכלנו אוכל מקומי, טרי ומזין. מכל המקומות היפים שביקרנו בהם, המקום שהשאיר עליי את הרושם העמוק ביותר היה יער המאכל בבית לחם הגלילית . מקום ייחודי שמגדל מזון אורגני בתוך מערכת אקולוגית חיה ונושמת, על פי עקרונות הפרמקלצ’ר. המדריכה הראתה לנו איך הכול מחובר להכול: הפסולת הופכת לדשן, הדשן מזין את האדמה, האדמה מצמיחה ירקות - וחוזר חלילה. מערכת אחת, שמתקיימת בזכות איזון, הקשבה ובעיק

לאחרונה נחשפתי לטרנד חזק בעולם הטיולים בחו״ל- קונספט שנקרא Reality Tours - “סיורי מציאות”. הכוונה היא לסיורים שמתרחשים הרחק מהמסלולים המתוירים: שכונות “שקופות”, מפגש עם קהילות מוחלשות ואזורים של קונפליקט, אבל לא כ״אטרקציה״- אלא כניסיון להבין מציאות חברתית דרך מפגש עם אנשים אמיתיים. למשל: בהודו תיירים מחפשים סיורים מודרכים בשכונות עוני וסלאמס. בברזיל הם בוחרים להיכנס לפאבלות ולהתארח בבתים של מקומיים. ובמדינות שונות באפריקה מטיילים משלבים ביקור בבתי יתומים ובתי חולים, ולעיתים

לא הרבה אנשים יודעים את זה אבל ביפו יש 11 כנסיות ומנזרים. בנוסף ישנם 3 מוסדות חינוך נוצרים, כולם נחשבים לבתי ספר ברמה מאד גבוהה שלומדים בהם גם ילדי שגרירים ודיפלומטים, ובנוסף 5 בתי קברות נוצרים, ושבט צופים אחד שכל שנה עושה תהלוכה מרשימה ברחובות יפו. הקהילה הנוצרית מונה רק 5% מהאוכלסיה ביפו (3000-4000 משפחות) אבל היא אחת מהקהילות העתיקות והוותיקות בעיר. זו קהילה דוברת ערבית, משכילה מאד, אמידה ומגובשת. קהילה ששומרת על מסורת של יחסי שכנות טובים עם היהודים והמוסלמים בעיר. חג ה

מזה 5 שנים שאני עושה סיורים ביפו. היו לי קבוצות מכל מיני מקומות, דתות ותרבויות- מהודו, אפריקה, סין, מצרים, לאירופה וארה״ב. אבל השבוע בפעם הראשונה אירחתי ביפו קבוצה של חרדים . הם הגיעו כחלק ממשלחת אמריקאית מטעם הארגון שלהם, המארגנים הישראלים של המשלחת וגם אני קצת חששנו- האם הם ירתעו להתארח בבתים של נוצרים ומוסלמים? אולי תהיה להם בעיה עם זה? ומה נעשה אם לא יסכימו? לשמחתנו- כל החששות שלנו התבדו. הם היו מקסימים, סקרנים ופתוחים והחיבור בינהם למארחים היה ממש מרגש. אחד הרגעים המתוק

בחודש שעבר אירחתי את סגל האוניברסיטה הפתוחה בסיורים בבני ברק. יותר מ120 משתתפים ומשתתפות. מדובר באנשים שעובדים במגזר הציבורי: מרצים, מנהלות, חוקרים- כאלה שפוגשים את כל גווני החברה הישראלית כמעט מידי יום. ולמרות זאת, הופתעתי לגלות שגם להם היו בדיוק אותן שאלות והתנגדויות שאני שומעת כמעט בכל סיור. אז החלטתי לשתף אתכם בכמה מהן- יחד עם התשובות שהפתיעו גם אותם: ״החרדים לא עובדים, הם חיים על קצבאות״ לפי סקרים של הלמ״ס (2024), ב70% ממשקי הבית החרדיים לפחות אחד מבני הזוג עובד. שיעור

בשבוע שעבר התארחה אצלי קבוצה של מנהלות גיוס מקסימות שחיפשו לערוך אירוע גיבוש קצת שונה. אחרי התלבטות קצרה הן הזמינו סדנת בישול אוכל ערבי בבית של עליא ומחמוד - זוג מיפו שמזמינים את האורחים אל המטבח ואל הלב שלהם. מעבר לאוכל המשובח קיבלנו הצצה למשפחה יוצאת דופן: מחמוד סיפר לנו מדוע אח של עליא- בחר להינשא ליהודיה ממוצא עירקי, ואיך הוא קיבל את ילדיו שבחרו להיות יהודים, לצד ילדיו המוסלמים. ומה קרה כשהם התגייסו לצבא? וכשהוא שכב בבי״ח וכולם באו להתפלל ליד מיטת חוליו? הסיטואציות המצח

לפני שנה וחצי היו אצלי בסיור ביפו קבוצה מארגון כלשהו. הכל היה נעים וזורם ובסוף הסיור דיברתי עם המנהל של אותה הקבוצה, נקרא לו יוסי (שם בדוי) הצטלמנו התחבקנו ונפרדנו לשלום. לאחר כמה ימים קיבלתי הודעה שיוסי נפטר מדום לב. לקח לי כמה ימים לעכל שאותו האדם המקסים והכל כך חי שדיברתי איתו, הלך לעולמו ברגע בצורה כל כך לא צפויה. החיים המשיכו בדרכם עד שלפני חצי שנה קיבלתי טלפון. ״הי הדס, זאת נילי (שם בדוי) אשתו של יוסי. בעלי היה איתך בסיור עם העבודה שלו ואני רוצה לספר לך שכשהוא חזר ה

בחודשיים האחרונים האזנתי לפודקאסט ״מפלגת המחשבות״ (המומלץ!) לסדרת הפרקים שמדברת על איראן . זה מרתק להבין לעומק את ההיסטוריה של האומה המפוארת הזאת, ולהבין מאיפה מגיעה השנאה התהומית שלהם לישראל. באופן מפתיע, יש המון קווי דמיון בינם לביננו, ופעמים רבות בהיסטוריה דרכינו הצטלבו- בין אם בטוב (המלך כורש שאיפשר ליהודים בבבל לחזור ולבנות את ירושלים מחדש, השאה הפרסי שהיה ידיד ישראל ועוד) ובין אם ברע (המן הרשע, חומייני, חמינאי וחבריהם). מאז שלטון האייתולות- השנאה של המשטר האיראני לישרא

ב1895 בצרפת חבורה של גנרלים בצבא הצרפתי מצאו פיסת נייר קרועה שעליה כתובים סודות צבאיים- המכתב היה מיועד לצבא הגרמני האויב . הם הבינו שיש מרגל בשורותיהם ופתחו בחקירה מקיפה. החשדות המרכזיות שלהם הצביעו על איש אחד- קצין בשם אלפרד דרייפוס. היה לו שירות צבאי ללא רבב, לא היה לו שום מניע לרגל, אבל- הוא היה הקצין היהודי היחידי במחלקה . באותו זמן הצבא הצרפתי כולו היה נגוע באנטישמיות וזה היה רק מתבקש שהיהודי יהיה אשם. אז הם הביאו מומחה שישווה את כתב היד של דרייפוס לכתב היד שבמכתב,

השבוע יצא לי להיות נוכחת ב כנס רב תרבותי מרגש שאירגן ידידי השייח קאסם בדר - שייח דרוזי מחורפיש, ואיש שלום שפועל למען קירוב ללבות בין כל הדתות. הכנס התקיים במוזיאון לאומנות האיסלאם בירושלים - מוזיאון יפיפה המכיל בתוכו אינספור עבודות יד מסורתיות מאזור המזרח התיכון והמגרב. באיסלאם וגם ביהדות יש איסור על הכנת פסל ותמונה שיש בהן צלם (כלומר דמויות)- מה שהביא אמנים יהודים ומוסלמים לפעול ביחד: מוסלמים היו מזמינים מאומנים יהודים עבודות ריקוע, זכוכית ועץ עבור המסגדים שלהם ויהודים היו

״כל הישראלים בפורטוגל״ - ככה אומרים כולם נוסעים לשם לחיות את החלום- לגור בכפר קטן על הים, לגלוש, לחיות לאט, לאכול טוב, להרוויח בשקל ולחיות ביורו במקום זול. בשבוע שעבר גם אני טסתי לפורטוגל- לא בשביל לבדוק אופציה לרילוקיישן אלא כדי לאסוף דרכון פורטוגלי שבן זוגי קיבל. איזה כיף שהיה תירוץ לנסוע. קיבלתי המון המלצות לפני הנסיעה- איפה כדאי לטייל, איפה לשבת לבירה מול השקיעה, איפה טעים לאכול ואיפה לעשות קניות. לפי הטון הנלהב של הממליצים היתה בי ציפייה נרגשת להתאהב בפורטוגל. ולא שהיא ל

השבוע יצא לי להיות נוכחת במפגש שגרם לי לחשוב לא מעט על האופן שבו אנחנו רגילים לחשוב על האיסלאם. המפגש היה עם השייח מוחמד שריף עודה- ראש העדה האחמדית בישראל. האחמדים הם זרם באיסלאם שנוסד ב1889 בהודו, על ידי מירזא עולאם אחמד (על שמו נקראת הדת) שבגיל 40 קיבל נבואה אלוהית שעליו לעשות רפורמה בדת האיסלאם ולהפוך אותה לדת נאורה, שוחרת שלום יושר וצדק. האחמדים לא שוללים דתות אחרות ומאמינים גם ביהדות, בנצרות ובהינדואיזם. לפי האמונה שלהם הם מחוייבים להיות נאמנים למדינה שבה הם חיים ואסור

כשהייתי קטנה הייתי ילדה ממש ביישנית, עד כדי כך שכשמבוגר פנה אלי עם שאלה, אני העדפתי להיעלם מאשר לענות לו. לא ידעתי איך עונים לעניין, איך אומרים את הדבר הנכון, ואם בכלל הבנתי את מה שאמרו לי- או שאני קלולס לגמרי. כשקצת גדלתי אני זוכרת שהסתכלתי על חברה שלי- שהייתה הבן אדם הכי מצחיק ושנון בעולם בעיני, וניסיתי להעתיק את איך שהיא מתנהגת כדי לתרגל את זה בעצמי. לפני כמה זמן שמעתי ראיון שחידד לי כמה הדבר האינטואיטיבי שעשיתי שירת אותי בהמשך החיים: הראיון היה עם סופר ועיתונאי אמריקא

בחודש האחרון יצא לי להתארח באירוע של כ50 חבר׳ה צעירים ולספר להם את הסיפור שלי על איך פגשתי את האפיפיור . על השתלשלות המטורפת של האירועים שהביאו למפגש הזה אפשר לשמוע ב הרצאה שלי , אבל רציתי לספר לכם דווקא על הפער בין מי שדמיינתי שאפגוש למי שפגשתי באמת. את הפגישה שלנו עם האפיפיור אני דמיינתי כמלאת הוד וגינונים. דמיינתי את האפיפיור יושב על כס גבוה ואותנו נמוכים, דמיינתי שאנחנו נתבקש לקוד קידה מולו, דמיינתי אותו חמור סבר כמו שאנשי דת לפעמים מצטיירים, דמיינתי אותו ענייני. אבל האפי

בעבודה הקודמת שלי ניהלתי צוות של כמה עשרות עובדים. ביום שעזבתי עשו לי טקס פרידה וכל אחד אמר משהו נחמד על העבודה שלנו ביחד. אחת הקולגות הוותיקות, שעבדה לצידי קרוב לעשור אמרה לי משהו שנשאר איתי - היא קראה לי "טפלון". בהתחלה לא ממש הבנתי אם זו מחמאה... אבל כשהיא הסבירה, הדברים החלו להתבהר: "אפשר להתווכח איתך, לריב ואפילו לצעוק – ואת לא לוקחת את זה אישית". המילים שלה זכורות לי מאד כי הן חשפו משהו על עצמי שלא שמתי לב אליו - אני לא לוקחת דברים אישית. ניסיתי להבין למה והבנתי שזה

לפני שנה בדיוק התעוררנו לבוקר הנורא בחיינו. לפני שנה התעוררנו גם מהרבה קונספציות ואמונות שהתרסקו לנו מול העיניים... שיש לנו מודיעין בלתי מנוצח, שהצד השני רוצה שקט, שהעולם יזדעדע ויגבה אותנו ועוד... וכאילו הכאב של ה7 באוקטובר לא היה מספיק, הכאב של להתעורר מהאשליות האלה היה מכאיב לא פחות. אבל ב7 לאוקטובר גם התעוררנו כעם- צפינו בסיפורי גבורה מדהימים ובתפקוד שיא שלנו כחברה- אנשים שהצילו, עזרו, התנדבו, ארגנו, ונתנו מעצמם ללא תמורה וללא סייג. היתה ביננו אחדות שמתגלה לצערנו, בעיקר ב

בשבוע שעבר ישבתי לקפה עם חברה ודיברנו קצת על החיים וקצת על העבודה. ״את יודעת״ היא אמרה- ״ אולי זה לא תקופה מתאימה לסיור בבני ברק, עם כל מה ששומעים עכשיו בחדשות ״ ״את יודעת״ עניתי לה- ״לפני כמה שבועות היה לי סיור בבני ברק והעיר היתה ריקה באופן מוזר. זה היה ביום חמישי בערב- הזמן שבו בני ברק הומה אנשים, אבל בערב חמישי ההוא הרחובות היו שקטים וריקים באופן חריג. כשהסתיים הסיור פגשתי חבר חרדי שגר שם ושאלתי אותו לפשר השקט. הוא אמר לי שאמרו בחדשות שיש הפגנות בבני ברק. ובאמת היו הפגנות

בעוד כמה ימים אני הולכת להגשים חלום שמדגדג לי בבטן כבר כמה שנים.... האמת היא שבכלל לא היה לי מושג אם אצליח להגשים אותו ואפילו לא היתה לי תכנית איך להוציא אותו לפועל מרוב שזה היה רחוק ממני. אבל האמנתי בלב- ולא בהגיון, שיום אחד זה יקרה והוא יתגשם. דיברתי על החלום שלי בחופשיות עם כל מי שיצא לי ואולי הייתי נשמעת קצת הזויה, אבל זה לא היה אכפת לי. מה שגיליתי זה שיש אנשים ששמעו את החלום שלי ואמרו ״זה לא כדאי״, ״זה לא שווה את הכסף״, ו- ״מה תעשי עם זה״... ויש אנשים שעפו איתי על החלום,