כל הישראלים בפורטוגל

״כל הישראלים בפורטוגל״ - ככה אומרים

כולם נוסעים לשם לחיות את החלום- לגור בכפר קטן על הים, לגלוש, לחיות לאט, לאכול טוב, להרוויח בשקל ולחיות ביורו במקום זול.

בשבוע שעבר גם אני טסתי לפורטוגל-

לא בשביל לבדוק אופציה לרילוקיישן אלא כדי לאסוף דרכון פורטוגלי שבן זוגי קיבל.

איזה כיף שהיה תירוץ לנסוע.

קיבלתי המון המלצות לפני הנסיעה- איפה כדאי לטייל, איפה לשבת לבירה מול השקיעה, איפה טעים לאכול ואיפה לעשות קניות.

לפי הטון הנלהב של הממליצים היתה בי ציפייה נרגשת להתאהב בפורטוגל.

ולא שהיא לא היתה נהדרת- היא יפה ומיוחדת נורא עם אריחי הקרמיקה הצבעוניים שלה, הגבעות הירוקות שמשקיפות על העיר, והאדריכלות הימי-ביניימית שנותנת לך הרגשה שאתה מסתובב בסרט של הארי פוטר.

אבל לא, לא התאהבתי. מאז ה7 באוקטובר אני לא מצליחה לאהוב אף מדינה אחרת.

אני מרגישה שזה איזשהו חלום נחמד, או סיפור שהיינו רוצים לספר לעצמנו-

שיש לנו אלטרנטיבה, שאם לא טוב פה אפשר לברוח למקום אחר שיקבל אותנו בזרועות פתוחות.

אבל האמת היא שכשאתה נוסע לחו״ל אתה מבין שאף אחד לא באמת מתלהב שתבוא-

על אחת כמה וכמה עכשיו.

כולם בטוחים שהם יודעים מה קורה בישראל אבל אף אחד לא מבין מה זה להיות ישראלי, ואתה מוצא את עצמך מסביר ומתגונן הרבה יותר ממה שהיית רוצה.

אף אחד גם לא מבין מה זה להיות יהודי-

כזה שלא משנה לאן יגיע בעולם, תהיה שם אנדרטה לזכר מאות אלפים כמוהו שנרצחו רק בגלל שהיו יהודים.

זה כל כך ישראלי לרצות להגר למדינה אחרת-

אין אחד שלא הרהר במחשבה הזאת לפחות פעם אחת.

אבל יש רק מקום אחד בעולם שאנחנו יכולים להיות בו אנחנו בלי להתגונן או להתנצל.

מקום אחד שבו הזהות שלנו מתאימה כמו כפפה ליד, מקום שמרגיש כמו משפחה-

קשוח ומחבק בו זמנית, מקום שאפשר להרגיש בו בנוח.

.

אולי בגלל זה אנחנו מרשים לעצמנו להתווכח פה על מליון דברים אחרים,

כי על המהות הבסיסית שלנו כולנו מסכימים.