הקולגה שקראה לי טפלון

בעבודה הקודמת שלי ניהלתי צוות של כמה עשרות עובדים.

ביום שעזבתי עשו לי טקס פרידה וכל אחד אמר משהו נחמד על העבודה שלנו ביחד.

אחת הקולגות הוותיקות, שעבדה לצידי קרוב לעשור אמרה לי משהו שנשאר איתי -

היא קראה לי "טפלון". 

בהתחלה לא ממש הבנתי אם זו מחמאה... אבל כשהיא הסבירה, הדברים החלו להתבהר:

"אפשר להתווכח איתך, לריב ואפילו לצעוק – ואת לא לוקחת את זה אישית".

המילים שלה זכורות לי מאד כי הן חשפו משהו על עצמי שלא שמתי לב אליו -

אני לא לוקחת דברים אישית. 

ניסיתי להבין למה והבנתי שזה קשור לאיך שגדלתי. 

בבית שבו גדלתי שני הוריי היו בעלי דעות מנוגדות - פוליטיות, ערכיות, ואפילו לגבי החיים עצמם.

כך שלמדתי לראות את העולם דרך כמה פריזמות.

הוויכוחים שלהם חשפו בפניי את הגוונים הרבים במציאות, וגרמו לי להבין שאפשר לראות כל נושא מכמה זוויות ולהסכים עם כל צד, לפחות על משהו אחד.

היכולת הזאת היא לגמרי נרכשת:

ככל שאנחנו נחשפים לדעות שונות אנחנו משפרים את היכולת שלנו לזהות איפה הצד השני צודק, ולומדים לראות את המציאות בצורה רב מימדית.

אם תנסו להחליף מידי פעם ערוץ חדשות לערוץ המתחרה שאתם לא סובלים,

אם תעקבו אחרי אנשים עם דעות מנוגדות לשלכם במדיה החברתית,

אם תדברו עם אנשים שמחזיקים תפיסת עולם אחרת משלכם-

לאט לאט אתם תחזקו את השריר הזה.

לא תמיד קל להישאר פתוחים לדעות מנוגדות, אבל ככל שתתרגלו את היכולת הזו, תגלו עד כמה היא משדרגת את מערכות היחסים ואת ההבנה שלכם את העולם.

מזמינה אותכם לתרגל את "שריר הטפלון" שלכם- בעבודה, בבית, עם חברים- או בסיורים שלנו

:)