האם אתם Supercommunicators?

כשהייתי קטנה הייתי ילדה ממש ביישנית,

עד כדי כך שכשמבוגר פנה אלי עם שאלה, אני העדפתי להיעלם מאשר לענות לו.

לא ידעתי איך עונים לעניין, איך אומרים את הדבר הנכון, ואם בכלל הבנתי את מה שאמרו לי- או שאני קלולס לגמרי.

כשקצת גדלתי אני זוכרת שהסתכלתי על חברה שלי- שהייתה הבן אדם הכי מצחיק ושנון בעולם בעיני,

וניסיתי להעתיק את איך שהיא מתנהגת כדי לתרגל את זה בעצמי.

לפני כמה זמן שמעתי ראיון שחידד לי כמה הדבר האינטואיטיבי שעשיתי שירת אותי בהמשך החיים:

הראיון היה עם סופר ועיתונאי אמריקאי בשם צ׳רלס דוהיג (״כוחו של הרגל״ ) שלאחרונה פרסם ספר חדש שנקרא ״Super communicators- מתקשרי על״

על הסוד של אנשים תקשורתיים מאד וכיצד הם מצליחים להתחבר לכל אחד.

אחת התובנות המעניינות שלו היא שה״סופרקומיוניקייטורס״ היו פעם מתקשרים גרועים, או ביישנים מאד, ובגלל שהם היו כאלה הם הקדישו זמן ללמוד איך לשפר את יכולת התקשורת שלהם.

המסקנה העיקרית שלו בספר היא שאצל מתקשרי על, המטרה המרכזית בשיחה-

היא להבין את נקודת המבט של האחר.

במהלך השיחה הם יקשיבו וישאלו שאלות שיעזרו להם לראות את העולם דרך המשקפיים של האדם שמולם.

הם לא ינסו לשנות את איך שהוא חושב, אלא ינסו להבין את הפרספקטיבה שלו.

הם גם לא ינסו לשכנע או להצדיק את עצמם, או יהיו מעוניינים שישנו את ההשקפה שלהם- הם רק יהיו סקרנים להבין כיצד הצד השני רואה את הדברים.

צ׳רלס מסביר כל מיני טכניקות שבעזרתן אפשר לתרגל שיחה עם אדם שאנחנו לא מכירים או עם מישהו ששונה מאיתנו בדעות- הספר מלא בעצות מועילות

אבל מה שאני אהבתי מאד זה שהמדד היחיד להצלחה הוא:

אם הצלחתם להבין איך העולם נראה מבעד למשקפיים של האחר.

זה בכלל לא משנה אם הסכמתם או לא.

מספיק שהצלחתם להבין מה הצד השני חושב - וזאת הצלחה.

מדוע זאת הצלחה?

כי עצם השיחה יוצרת קרבה בינכם, כך שההסכמה היא לא על דעות-

אלא על היכולת לדבר, לא להסכים ובכל זאת להתקרב אחד לשני.

אין לי ספק שזאת יכולת חשובה מאין כמוה, במיוחד באוירה הכללית במדינה שלנו שבה ויכוחים הפכו להרגל ולתרבות.

מוזמנים לנסות לתרגל את זה בשיחה הבאה שלכם, ולספר לי אם הצלחתם.